גם כאשר לכל הדירות בקיבוץ קראו "חדר" לשלנו קראנו "בית".

בית רחב, בית מלא וגדוש, בית ענק של 50 מטר מרובע בסך הכל.

שם בבית הקטן גדול הזה נטמנו זרעי אהבתי לעיצוב פנים.

עליזה, אמא שלי, לא למדה מעולם את עקרונות הקומפוזיציה, היא לא הכירה את ספקטרום הצבעים, וגם לא ממש עסקה במיתוג ויזואלי.. היא פשוט ידעה לחלק את החללים בבית נכון, הצליחה ליצור הרמוניה מושלמת של טקסטורות חומרים וגוונים, תלתה תמונות במדויק, באינטואיציה בלבד ובחוקיות הברורה רק לה..
היא הצליחה לבחור את האביזרים הנכונים ולהעמיד אותם נכון והיא ידעה תמיד להגיד לי, בעודה מתקנת את אוסף מלאכי הפורצלן שלי על מדף, "ככה זה לא נכון לשים דברים"..
היא ידעה לשלב בין מציאוֹת משוק רמלה לוד לבין ענתיקות מכסף משוק פורטבלו בלונדון והשילוב ביניהם תמיד נראה טבעי והגיוני.

הבית בו גדלתי, סיפר את הסיפור של הורי, את הסיפור של המשפחה שלי. הוא היווה מקום חם, מזמין, מוקד עליה לרגל, ותמיד עורר סקרנות, התפעלות והשראה.

הוא היה הבית שלנו ולא של אף אחד אחר.

התבגרתי, למדתי (ולימדתי) עיצוב פנים, ויצאתי לדרכי העצמאית. היום אני מתכננת חללים, מנסחת פרוגרמות, מפיקה תכניות ושוקדת על חלופות עיצוביות. מלווה את לקוחותיי משלב המחשבה הראשונה על בנייה או שיפוץ ועד גמר. מסייעת בבחירת החומרים והגוונים הנכונים להם, ושילובם במקומות הנכונים.

אני מתרגמת לפרקטיקה יומיומית מקצועית את כל מה שאמא שלי ידעה מהבטן.

הבתים שאני מעצבת מספרים את הסיפור הפרטי שהוא רק שלכם.